פולחן האביב נוסח יאנג לי פינג ומה בין סטרווינסקי לטיבט

באמצע יולי חוזרת לישראל הכוריאוגרפית הסינית המרתקת יאנג לי-פינג עם גרסה מקורית משלה ל"פולחן האביב" של סטרוויסקי

  19.7.2020-17.7.2020 בבית האופרה 

לפני שנתיים גילה הקהל הישראלי את יצירתה של הכוריאוגרפית והיוצרת הסינית יאנג לי-פּינג. יצירתה "תחת מצור" עוררה עניין רב וזכתה לביקורות נלהבות. הפעם תגיע להקת המחול "Peacock" עם גרסה מיוחדת משלה ל"פולחן האביב" של סטרווינסקי  – יצירה שזכתה לעיבודים רבים, החל מזה של מוריס בז'אר וכלה בעיבודו של אכראם חאן.  

המופע נפתח ונחתם במחול מלווה במוסיקה המושפעת ממוסיקה טיבטית מקורית; בחלקו  המרכזי – מלווה אותו המוזיקה הידועה של איגור סטרווינסקי ל"פולחן האביב". החיבור בין הצלילים המוכרים של המוזיקה של סטרווינסקי למוזיקה הטיבטית המקורית יוצר שילוב מרתק. כך מתערבבים הצלילים המוכרים של "פולחן האביב" עם המוזיקה המיוחדת, לעיתים מדיטטיבית לעיתים סוערת ותמיד לוכדת את האוזן,  – בהשראת המוסיקה המסורתית של טיבט. 

Credit, Yijian li 

על במה מרשימה שעִצב טים ייפ (המעצב זוכה האוסקר על הסרט "נמר דרקון") מקבלות את הקהל רקדניות הלהקה בבגדים צבעוניים בטקס מדיטציה, נזיר טיבטי מסדר על הבמה חמש מילים סיניות מובלטות בזהב, החוזרות על עצמן.  לאורך כל המופע נזיר הטיבטי, כבטקס פולחני, ממשיך להרכיב ולפרק את המילים המוזהבות,  מגדיר את הנושא המרכזי של היצירה התחדשות ולידה מחדש. 

עם כניסת הקהל לאולם יושבות רקדניות הלהקה במדיטציה, בצד הבמה ערימה של מילים סיניות, ועל הבמה מסביב לרקדניות מסודרות בעיגול אותן מילים, אלה שש מילים החוזרות על עצמן. למנטרה זו יש משמעות מיסטית הלקוחה מן העולם הבודהיסטי. במקור לכל מילה יש צבע משלה, אבל על הבמה כולן מוזהבות.

המנטרה בת שש ההברות "Om Mani Padme Hum" – המנטרה של החמלה – היא הנודעת מכולן.  תרגולה מביא לשחרורו של אושר עילאי. שש המילים הללו מתכתבות עם סבל אנושי. 

בפילוסופיה הבודהיסטית זו דרך להגיע להבנה עמוקה יותר של טבע האדם. יצירתה זו של לי-פינג מושפעת מסמלים טיבטיים וסיניים על טבע ואמונה במחזוריות החיים והמוות, ומאמונה הבלתי נמנעת בלידה מחדש.

  יצירתה של יאנג ליפינג פותחת צוהר לתרבות הסינית ובטיבטית ומערבת אלמנטים מערביים למופע מלא תשוקה, ארוטיקה ויופי נדיר. 

כמה מילים על הכוריאוגרפית והבמאית יאנג ליפינג :

היוצרת והרקדנית שייכת לבני המיעוט האתני באי ומגיעה מן העיר דאלי שבמחוז יונן. היא רקדנית מן השורה הראשונה ומכהנת גם כסגנית נשיא איגוד הרקדנים הסיניים.

מילדות אהבה לי-פינג לרקוד אך מעולם לא הוכשרה באופן מקצועי. עם כישרונה הטבעי המדהים היא הפכה לאחת הרקדניות המיוחדות והמעוטרות בסין. ליפינג הצטרפה ללהקת רקדנים שנדדה בחרי סין והגיעה למקומות המרוחקים והמבודדות ביותר כדי שתלמר את המסורת ואת התרבות הסינית על כל גווניה. בשנת 1986 החל לעבוד על ריקוד הסולו שלו  יצירתה המקורית "רוחו של הטווס", יצירה אלגנטית וחלומית, לי פינג  השקיעה מכספה ונאלצה ללוות כספים כדי לצור את הבגד המיוחד ליצירה. להפקת: "רוחו של הטווס", השקיעה שוב מכספה שלה, ואחריו יצרה מבחר גדול של עבודות. "אור הירח", "שני עצים", "אהבתו של הטווס" ועוד רבות אחרות. 

יצירותיה של ליפינג הוכתרו בפרסים רבים בהם פרס הזהב למחול סיני קלאסי במאה העשרים הפרסים הבולטים במכון המחול באוסקה. ליפינג זכתה בפרסים הבאים: הריקוד הלירי הטוב ביותר, הרקדנית הטובה ביותר, הכוריאוגרפיה הטבה ביותר, עיצוב התלבושות הטוב ביותר, וההופעה הטובה ביותר פרס שהוענק לה  בטקס פרסי הלוטוס הרביעי. כאמנית רב תחומית היא כתבה, ביימה והופיעה בסרט "ציפור השמש” שזכה בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל הקולנוע של מונטריאול. יאנג ליפינג הופיעה לבדה ועם הלהקות השונות שלה מעל ל- 4000 פעמים בסין וברחבי העולם. 

טים ייפ – מעצב חזותי 

אמן רב פעלים העובד בתחומים שונים של עיצוב תלבושות, עיצוב אמנותי, עיצוב תפאורה לסרטים ואמנות בת זמננו. הוא זכה באוסקר ובפרס הבאפטה על עיצוב התלבושות לסרטו של אנג לי "נמר / דרקון". בשנת 2001 שיתף פעולה עם היוצר הבריטי אקרם קאן, ביצירתו "דש" שזכתה בפרס האולייביה ליצירת המחול הטובה ביותר. ייפ אחראי גם לעיצוב בהפקת "תחת מצור" שזכה לשבחים רבים.

אנטיתזה

אנטיתזה

בראשית ינואר תגיע לארץ להקת המחול האיטלקית הנודעת "אטרבלטו" עם יצירות של ירז'י קיליאן, חופש שכטר ואדוניס פוניאדקיס. הלהקה תופיע בכל הארץ – תל אביב חיפה וירושלים.

אטרבלטו- מהלהקות המובילות באיטליה ובאירופה – חוזרת  לישראל עם תכנית מגוונת – "אנטיתזה". היא תבצע יצירות של שלושה מהכוריאוגרפים החשובים בעולם המחול העכשווי: "20:14’’ מאת ירז’י קיליאן, "וולף" מאת חופש שכטר ו״אנטיתזי" מאת אנדוניס פוניאדקיס.

להקת אטרבלטו

ייחודה של הלהקה הוא בהיותה מורכבת מרקדני סולו המסוגלים לבצע בצורה ווירטואוזית טווח רחב של סגנונות ריקוד ובכך שהיא עובדת עם כוריאוגרפים איטלקיים ובינלאומיים מובילים כמו ווילאם פורסיית, ירז’י קיליאן, מאורו ביגונצטי, יוהאן אינגר, חופש שכטר, אנדוניס פוניאדקיס, יורי פוקורני, כריסטיאנה מורגנטי, ג'וזפה ספוטה, אוג'ניו סיגליאנו, מיקלה די סטפנו ואחרים. לצד זה מעלה הלהקה באופן קבוע יצירות של יוצרים איטלקיים צעירים.

הלהקה באמצעות הקרן הלאומית למחול המנהלת אותה, מקדישה זמן ופעילות לעידוד המודעות למחול וחשיפתו באיטליה באמצעות פרויקטים מיוחדים, ״רזידנס״ לרקדנים, מופעים בקהילה ועוד.

מקום מושבה של להקת 'אטרבלטו' שמקום מושבה הוא בעיר רג'יו אמיליה בצפון איטליה. היא הוקמה בשנת 1977 כלהקת מחול עכשווי, הפכה עד מהרה ללהקת המחול החשובה באיטליה וזכתה למוניטין בינלאומי בזכות האיכות הגבוהה של רקדניה ומנהליה האמנותיים לאורך השנים: ויטוריו ביאגי (1977-1979), אמדאו אמודיו (1979-1997), מאורו ביגונזטי (1997-2007) כריסטינה בוצוליני (2008-2017) וכיום ג'יג'י כריסטופורטי.

המופע יועלה בתhאטרון ירושלים ב 5 בינואר 2020.

עם כניסתו לתפקיד של המנהל האמנותי הנוכחי ג'יג'י כריסטופורטי בשנת 2017, בשיתוף עם זבבה ברטי, ריעננה הלהקה את העקרונות המנחים את פעילותה ושואפת להעלות יצירות היוצרות הנושקות לעולמות כוריאוגרפיים מגוונים תוך יצירת דיאלוג עם האמנות החזותית, המוסיקה, התיאטרון והחינוך. מופעי הלהקה הפכו במהירות לפופולריים בקרב הקהלים באיטליה ובפסטיבלים ברחבי אירופה.

בישראל תעלה הלהקה תכנית מגוונת, שלוש יצירות המשקפות פרשנויות של שלושה יוצרים, למושגים כמו חלום, זמן, יופי, אלימות, אהבה, מוות, עבר והווה.

״וולף" מאת חופש שכטר: חופש שכטר הוא אחד מהכוריאוגרפים הבולטים ביותר בעולם המחול העכשווי. לגבי יצירתו זו הוא אומר "ריקוד הוא כמו חלום; כשאתה מתעורר אתה לא יכול להסביר איך ומדוע התרחשו מחשבות ודברים מסוימים ומדוע הם התרחשו בצורה מדויקת כזו".

המבקרים כתבו: ״כמו אגרוף שמכה את הצופה בגל של אנרגיה!״ Balletto Oggi, ״הרקדנים נעים כמו להקת זאבים אלימה, מרגש ועצמתי!״ La Stampa, Torino.

"20:14" מאת ירז’י קיליאן: קיליאן מגדולי היוצרים של דורנו מתייחס ביצירה זו לזמן כפי שהוא רואה אותו …" מלמדים אותנו ש"זמן" הוא רק המצאה של בני אדם! כל זה נשמע אפשרי, אך דבר אחד אנו בטוחים: זמננו נקבע על ידי שני רגעים זעירים. הרגע בו אנו נולדים והרגע בו אנו מתים. העבודה שיצרתי לא עוסקת רק ב"זמן" אלא גם ב"מהירות", "אהבה" ו"הזדקנות". לאמתו של דבר, הכול פשוט מאוד אך גם מסובך להפליא ובוודאי שאינו ניתן להסבר מוחלט!".

״אנטיתיזי״ מאת הכוריאוגרף היווני אנדוניס פוניאדקיס עוסקת במאבק בין חיפוש אחר יופיו של העבר כנוסטלגיה, לבין מציאות עכשווית לא ברורה, נסערת, דינמית, ואלימה. ביצירה מתפעל פוניאדקיס מהפכים וניגודים: מקומי וגלובלי, איטי ומהיר, גברי ונשי, מופשט וקונקרטי. העבודה שואבת השראה הן מהישן והעתיק והן מחדש והמודרני. "יצרתי את היצירה", אומר פונידאקיס, "על בסיס מאבק בין חיפוש אחר היופי של העבר, המציאות של ימינו: נסערת, דינמית, לא וודאית ואלימה".

מאז עלה הערב לראשונה זכה לביקורות מצוינות:

“כוריאוגרפיות מעולות בביצוע רקדנים מצוינים״ Corriere della Sera

"שירה תוססת ונוסטלגיה המתמודדות מול מציאות אכזרית, מרשים!״ La Repubblica, Bologna.

״כמו אגרוף שמכה את הצופה בגל של אנרגיה!״ Balletto Oggi

: https://youtu.be/_eonPcA00Zc

סרטון וידאו: https://youtu.be/_eonPcA00Zc

בית האופרה – 1-3 בינואר

המשכן לאמנויות הבמה ע״ש שלמה להט, ת״א

כרטיסים: www.israel-opera.co.il ,03-6927777

אודיטוריום חיפה – 4 בינואר

כרטיסים: www.ethos.co.il ,*9300

תיאטרון ירושלים – 5 בינואר

כרטיסים: www.bimot.co.il ,*6226

*מופעי אטרבלטו בישראל נתמכים ע״י המכון האיטלקי בת״א ובחיפה.

                       

גשר

מיורי אהרונוביץ' ועד אנריקו מסיאס ומלורן באקל ועד ישעיהו ברלין- בפסטיבל הקולנוע היהודי ה-21 יוקרנו 60 סרטים שמטרתם לחגוג את היהדות כצורה של אמנות וזהות עצמית, תוך דגש על מצוינות אמנותית לצד פלורליזם תרבותי,

 מ- 19.12.2019 עד-  26.12.2019  

סינמטק ירושלים

פסטיבל הקולנוע היהודי ה-21 ייפתח בהקרנת בכורה חגיגית, במעמד היוצרים, של "יוצאים מן הכלל" (The Specials)  – סרטם החדש של הבמאים הצרפתים אריק טולדנו ואוליביה נקש (יוצרי "מחוברים לחיים" ו-"סה לה וי"). הסרט, המבוסס על סיפור אמיתי ועוסק באנשים פשוטים שמטרתם לעזור, זכה לביקורות משובחות בפסטיבל קאן.  ברונו הוא מנהל בית לילדים ובני נוער מהספקטרום האוטיסטי, ואילו מאליק מנהל ארגון שמכשיר בני נוער משכונות מצוקה לטפל בילדים אלו. שניהם נלחמים בקשיי הבירוקרטיה ונחושים לתת סיכוי לנערים החוסים. הסרט יופץ על ידי בתי קולנוע לב ויעלה לאקרנים ברחבי הארץ החל מ- 9.1.2020.  

הסופר והבמאי הנודע טרנס מאליק חוזר עם יצירה אפית מרהיבה שאף הוקרנה בתחרות הבינלאומית בקאן. "חיים נסתרים",  הסרט נסב על איכר אוסטרי – פרנץ יגרשטטר, (אוגוסט דיהל) שסירב לבגוד באמונתו ולהצטרף לצבא הרייך השלישי ואף הוצא להורג בעוון בגידה. הסרט יופץ בישראל על ידי סרטי "יונייטד " ויעלה לאקרנים ברחבי הארץ החל מ-  6.2.2020 

 "הבלתי לגאליים" הוא סרט המסקר, בעותק דיגיטאלי משוחזר, את סיפורה ההרואי של העלייה הבלתי לגאלית ואת סיפור הצלתם של יותר מ-4,000 ילדים יהודיים במהלך הכיבוש הנאצי בבלגיה.   

להחזיק ולאבד סרטו של הווארד הוקס משנת 1944 בכיכובם של המפרי בוגרט ולורן באקול המבוסס על רומן מאת ארנסט המינגוויי ומתאר את קורותיהם של האמריקאי הגולה הארי מורגן שעוזר בהברחת מנהיג המחתרת "צרפת החופשית" תוך כדי ניהול רומן עם זמרת ברים אמריקאית (לורן באקול).

במעמד הבמאית אסתר הופנברג יוקרן הסרט "כאילו היה זה אתמול" – של מרים אברמוביץ' המתאר את סיפור הצלתם של יותר מ-4,000 ילדים יהודים במהלך הכיבוש הנאצי בבלגיה ומתחקה אחר רוח הסולידריות ששרתה מעל המחתרת הבלגית שהסתירה ילדים יהודים וסייעה להם, לעתים קרובות תוך סיכון חיי חבריה.

ברברה רובין וניפוץ המחתרת הניו יורקית, סרטו התעודי של צ'אק סמית המספק דיוקן אקספרסיוניסטי של האמנית הרדיקלית ברברה רובין שיצרה בניו יורק ב-1964 את הסרט  "Christmas on Earth". היא זו שהפגישה בין אנדי וורהול ל"'velvet underground" והנגישה לבוב דילן את הקבלה. בסוף שנות ה-60 התגיירה, הפכה ליהודייה חסידית ונעלמה.

"לעולם אל תפסיק לחלום – חייו ומורשתו של שמעון פרס" (NEVER STOP DREAMING – THE LIFE AND LEGACY OF SHIMON PERES) ישראל , ארה"ב , קנדה ובלרוס 2019, בימוי: ריצ'רד טראנק  (Richard Trank).  תשעה חודשים לפני פטירתו ב-2016 ערך שמעון פרס סדרת ראיונות עם הבמאי ריצ'רד טראנק. פרס מספר על ילדותו בבלרוס ונעוריו בפלשתינה-א"י ודן בתפקידים שמילא בצבא ובכנסת, בבחירות לראשות הממשלה ב-1984, במרכז פרס לשלום ובחזרתו לפוליטיקה ב-2001. לצד קריינותו החיננית של ג'ורג' קלוני כולל הסרט ראיונות עם ביל קלינטון, ג'ורג' וו. בוש, ברק אובמה, טוני בלייר וברברה סטרייסנד. ההקרנה בנוכחות יוצרי הסרט ומשפחת פרס.

קולנוע ישראלי: ג'וזף פוליצר – קול העם, סרטו של אורן רודדבסקי (גדולי ההוגים היהודים)–המתאר כיצד הצליח ג'וזף פוליצר, צעיר יהודי צעיר חסר כול מהונגריה, לקרוא תיגר על נשיא פופולארי ולהילחם למען חופש העיתונות כעיקרון חיוני לדמוקרטיה. פוליצר דיבר על "פייק ניוז" לפני יותר ממאה שנה ונלחם בסכנות שהציב דיכוי חופש העיתונות הרבה לפני האיומים הנוכחיים.

ישעיה ברלין – הוגה החירות (גדולי ההוגים היהודים) – סרטה של ג'ודית וכסלר המתחקה אחר התפתחותו של ישעיהו ברלין, אינטלקטואל ציבורי מוביל במאה ה-20, באמצעות סרטי ארכיון והקלטות – החל בלידתו בריגה, דרך ילדותו בלונדון בשנות ה-20 ולימודיו באוקספורד ואחר כך ככתב בשירות הדיפלומטי הבריטי במלחמת העולם השנייה. תרומתו לפילוסופיית החירות מוצגת בראיונות עומק. 

לורן באקול, מבט משמיים (גדולי ההוגים היהודים): הבמאי פייר-הנרי סלפאטי מציג דיוקן אינטימי ומרתק של אלילת המסך לורן באקול. זהו סיפורה של ילדה יהודייה, בת למהגרים, שהתגלתה על ידי האוורדהוקס הודות למראה הייחודי שלה ולקולה יוצא הדופן, והפכה – לצד המפרי בוגרט – לאחת האגדות הגדולות של הוליווד (To Have and Have Not", Dark Passage"), "התרדמה הגדולה", "קי לארגו"). 

מאות שנים מקיפים אותי באש, סרטו של פרנק דיאמונד על המשורר הרוסי הגדול אוסיפ מנדלשטם, שנפטר בשנת 1938 באחד ממחנות הריכוז של סטלין. הסרט כולל את הראיון הקולנועי היחיד הקיים עם אלמנתו נדז'דה, ראיון עם הסופר אנדרייסינייבסקי– (שמו הבדוי של אברם טרץ) הדן במעמדו בספרות הרוסית. לאחר ההקרנה תתקיים שיחה עם הבמאי פרנק דיאמנד וד"ר נח בנינגה.

סתיו בפיונגיאנג, סרטו של פרנסואה מרגולין ששימש כמפיק של "נפאלם"- יצירתו הקולנועית האחרונה של קלוד לנצמן והצטרף אליו בעת צילומי הסרט בצפון קוריאה. הסרט מתאר את המסע האחרון של לנצמן המהרהר ונותן ביטוי למחשבותיו על החיים, על סימון דה בובואר, על ז'אן-פול סארטר, על שירה, קומוניזם, מוות ועוד. לאחר ההקרנה תתקיים שיחה עם במאי הסרט וד"ר נח בנינגה. 

קישקה: החיים כקריקטורה, סרטם של הבמאית הפולנייה דלפינה ז'לוביקו יורגן קומקטר על הקריקטוריסט הנודע יליד בלגיה. בעקבות הרומן הגרפי "הדור השני" המתאר את החותם שהותיר אביו אנרי על חינוך ילדיו ונכדיו עקבו הבמאים במשך יותר משנתיים אחר אנרי ומישל קישקה באירופה ובישראל. התוצאה היא שיחה כנה בין אב לבן, שמצליחים סוף-סוף לדבר בפתיחות על ההיסטוריה המשפחתית.  ההקרנה בנוכחות היוצרים וגיבור הסרט. 

סיפורו של הבלו נוט רקורדס (תיעודי) – בבימויו של אריק פרידלר. בשנת 1939 הקימו אלפרד ליון ופרנסיס וולף, שני פליטים יהודים צעירים, את חברת תקליטי הג'ז האגדית Blue Note Records בניו יורק. התקופה שבה נאלצו מוזיקאים שחורים להתמודד עם אפליה בחוק, כיבדה אותם כאמנים שווי זכויות. הסרט, בכיכובם של גדולי הג'ז: הרבי הנקוק, קווינסי ג'ונס וסוני רולינס.

"הבלתי נתפס" (תיעודי), סרטיה של אורסולה מקפרלן החושף את סיפור עלייתו ונפילתו המרהיב של טייקון הקולנוע הארווי ויינשטיין.  עובדיו לשעבר, חבריו מהלימודים ועיתונאים מספרים על היותו איש חזון, אך גם מרחיבים על ניסיונותיו האכזריים לשמר את כוחו. באמצעות דיווחים כנים ולעתים כואבים מאוד חושף הסרט את השיטות ואת הנזק שגרמה ההתעללות לכאורה של ויינשטיין. על רקע תפאורה קולנועית מאיימת, מתארת  הבמאית אורסולה מקפרלן את הסוד המלוכלך השמור ביותר בהוליווד. 

"לה מניפיק" (תיעודי) סרטם של איב אזרואל, מתייה אלתרמן: סיפורם של המהגרים ופליטים מספרד שהגיעו לצרפת מצפון אפריקה כמעט חסרי כול בשנות החמישים והשישים והפכו לכוכבים של עסקי הבידור הצרפתיים:

הזמר אנריקו מסיאס, הקומיקאים רובר קסטל ולוסטס אהוקה, האמרגן רז'יטאלר, השחקן, הבמאי, המפיק והתסריטאי פיליפ קלר (המוכר בכינוי פרוספר בנסוסן), והצעיר שבחבורה, נורברסאדה. כל אלה התחילו מאפס והתפרסמו בשם Les Magnifiques. הקרנה בנוכחות אורח הכבוד של הפסטיבל, אנריקו מסיאס.

מעבר למוזיקה – אקדמיית ברנבוים-סעיד" (קולנוע בין דתי) סרטו של דיוויד ברניי  המלווה את אקדמיית ברנבוים-סעיד בברלין, המציינת תקדים בחינוך הפוליטי והמוזיקלי. הסרט מציג את האקדמיה – פרי החברות בין המאסטרו דניאל ברנבוים לפרופ' אדוארד סעיד – שנועדה לאגד תחת מטרייה אחת אידיאלים, מוזיקה ופילוסופיה הומניסטיים. 

בּוכְּרא פיל מישמיש (מחר, בעונת המשמש) של טל מיכאל. (קולנוע בין דתי): זמן קצר לאחר מות דודיו דידייה פרנקל יורד למרתף ביתם בפריז ומוצא בו אוצר: ארכיון סרטי אנימציה עתיקים ממצרים, בהם מככב "משמש אפנדי", המקבילה הערבית ל"מיקי מאוס". דידיה מעביר את גלגלי הפילם למעבדת שיחזור, שם נחשף סיפור עלייתם ונפילתם של חלוצי האנימציה הערבית: שלושה צעירים יהודים שנעלמו ממצרים זמן קצר אחרי שקמה מדינת ישראל. 

הרבי הולך מערבה (קולנוע בין דתי): סרטם של ג'רלד פירי, איימי גלר –  דיוקן מורכב של רב חב"די, חיים ברוק בן ה-34, שעבר מברוקלין למונטנה, כדי להפיץ את סוג היהדות שלו במערב האמריקאי. במהלך מסעו, הוא מתעמת עם איומים ניאו-נאציים ומתמודד עם התנגדויות לתפיסת עולמו מיהודים אחרים, רפורמים וקונסרבטיבים כאחד. 

הילד הבוער (ימי וינה) של ג'וזף ליאו קורנר וכריסטיאן ד. ברון- מסע קולנועי אל פנים וינה, אל עיצובי הפנים של הבתים בעברה של העיר, אל סודה המוסתר מתחת ליסודותיה משנת 1900 לערך, כשהפכה לבירה של מרכז אירופה, ועד ימינו. 

"זיגמונד פרוייד , יהודי ללא אלוהים" (ימי וינה+ גדולי ההוגים היהודים) סרטו של דויד טובול  המבוסס על  מכתביו האישיים של זיגמונד פרויד ומתאר את מהלך חייו משורשיו היהודיים בפרייברג, דרך ילדותו, נעוריו, המפגש הראשון שלו עם אשתו וחוויותיו כאיש משפחה. ההקרנה בנוכחות במאי הסרט.

 מוכר הטבק (ימי וינה) סרטו העלילתי של ניקול אוסלייטנר- על מפגש של פרנץ בן ה-17 הפוגש את פרויד והופך להיות ידידו על רקע ההידרדרות הדרמטית בתנאים הפוליטיים והחברתיים באוסטריה. ההקרנה בנוכחות הבמאי.

"עזר כנגדן" פרק מתוך הסדרה מלכויות של מטה של אורי רוזנווקס (קולנוע ישראלי) על הזרם החסידי – תנועה חברתית דתית שמאז לידתה לפני יותר ממאתיים חמישים שנה שינתה את פניה של היהדות. הפרק מביא את תמונת חיי היום יום של חסידים וחסידות במציאות הישראלית העכשווית.

עסקה עם אלוהים – (קולנוע ישראלי) סרטם של רחלי רוסינק ואייל בן-משה מציג סרט כן ופתוח על יעקב סמית, גבר חרדי, נשוי עם שישה ילדים  שעוזב את משפחתו, את קהילתו ואת ישראל וחוזר אחרי  20 שנה – כאישה שומרת מצוות. בסיום הסרט תתקיים שיחה עם יסקה סמית  (יעקב סמית לשעבר). 

במסגרת הקולנוע התיעודי בפסטיבל יוקרנו עוד הסרטים הבאים: ורשה –  עיר מפולגת של אריק בדנרסקי ובו קטעי ארכיון על החיים בגטו ורשה שלא צולמו למטרות תעמולה נאצית המשולבים עם עדויות ניצולים, ראיונות עם אדריכלים והיסטוריונים עירוניים, ואת התוכניות הלא ממומשות של הנאצים לוורשה שלאחר המלחמה. הסרט בנוכחות הבמאי. 

שפה שאבדה, מטבח שאבד של דניז אלפן המתעד את שפת הלדינו בת מאות השנים ואת תרבות האוכל הספרדית של הקהילה היהודית בטורקיה. הסרט יוקרן בנוכחות היוצרים.

במסגרת הקולנוע התיעודי בפסטיבל יוקרנו עוד הסרטים הבאים:

למידע נוסף:9377* , www.jer-cin.org.il (החל מ 1.12.19)

מחיר כרטיס : 40 ₪, מנויי הסינמטק – כניסה ללא תשלום

בחדרי חדרים

"אנטיגונה" של סופוקלס בגרסה מעודכנת של הבמאי אודי בן משה, ובתרגומו החדש של שמעון בוזגלו, תפאורה –  סבטלנה ברגר; תאורה – רוני כהן, תיאטרון החאן, 30.11.2019

כדי להעלות גרסה חדשה לטרגדיה היוונית הקלאסית של "אנטיגונה" דרוש יותר מקורטוב של אומץ. לא זו בלבד שכל התיאטראות ה"גדולים" העלו גרסאות שונות לטרגדיה היוונית – גם תיאטרון החאן עצמו העלה לפני 22 שנים את גרסתו של ז'אן אנואי למחזה הקלאסי בבימויו של  גדליה בסר ובתרגומו של דורון תבורי. ככלל העלאת טרגדיה יוונית דורשת מהבמאי יצירתיות מקורית. שכן מעצם הגדרתה טרגדיה יוונית עם מקהלה תובעת מידה מסוימת של סטטיות פרונטלית של המשתתפים, – סטטיות שאינה מקובלת בתיאטראות המודרניים. הבעיה העיקרית של הבמאי אודי בן משה הייתה להעביר את העוצמה המטלטלת של המחזה מבלי שהמשתתפים "ידקלמו" את הטקסט אלא במשחק אנושי זורם ועגול שישכנע את קהל הצופים שלא נס ליחה של הטרגדיה.

לקבורת המת משמעות קטגורית במיתולוגיה היוונית, שכן בלעדיה אין אפשרות לנשמתו לצאת מגופו ולהתגלגל  לעולם הבא  ולחיי הנצח. ועל כן אוסר מלך תֵבַּי, קראון, שניצח בקרב את פולינקס, את קבורת יריבו. ואילו אחותו – אנטיגונה – מתעקשת על קבורתו, גם תוך סיכון  חייה.

קיר עם אותיות מצוירות, קרדיט יעל אילן

בגרסת החאן מתרחשת כל העלילה בחדרי חדרים בלי שקהל הצופים רואה אותה – אלא רק שומע עליה מפי השליח. אנטיגונה נאמנה לאחיה פולינקס וקוברת אותו פעמיים: בפעם הראשונה מגיע השליח, כולו רועד, ומספר למלך שקברו את ה'בוגד' למרות האיסור המפורש לקבור אותו.  בגרסה השנייה – מוציאים את גופת אחיה של אנטיגונה מקברו, היא נתפסת כשהיא מנסה לקבור אותו ומובאת למלך.  את פני הצופים קיבל קיר ברקע הבמה ובו דלת נעולה. היו כתוביות "דין שמיים מעל לחוק המדינה", "אין לאדם מקלט מהמוות", "פולינקס בוגד", ועוד שלל סִסמאות. הקהל צפה בצביעת הכתוביות על ידי שחקנים שחבשו פאות וציירו אותן בכתב ילדותי ועגול. הבנאליות הבוטה והמכוונת – לא תרמה להעצמת הדרמה. על הבמה היה מפוזר חול, שכן כל המחזה מתרחש בפתח הארמון של קראון.

אור לומברוזו בתפקיד אנטיגונה, קרדיט יעל אילן

הליהוק היה הפעם בעייתי: אור לומברוזו בתפקיד הראשי של אנטיגונה – הייתה עם צמה  עבותה, גרביים שחורות וחצאית שלושת רבעי בסגנון "שמלת השבת של חנה'לה" שהזכירה יותר בדמותה בת טובים צייתנית ואדוקה ולא אישה מורדת ואמיצה הקוברת את אחיה האהוב למרות האיסור המפורש של המלך המנצח. במשחקה לא הייתה עֹצמה הרואית – יותר דתיות פאנאטית ורצון שלא לחלל את זכר אחיה. ובעיקר גילמה דמותה ילדותית יותר מזעם, הערצה לאחיה יותר מאהבה לארוסה. במשחקה הקיצוני חיבלה באמינותה למרות שהבליטה את עקשנותה ומסירותה העיוורת לאחיה.

דווקא סוזנה פפיאן בתפקיד איסמנה – בתו של אדיפוס ואחייניתו של קראון – גילמה נשיות עגולה בכל דמותה. דרמטית ומצוינת במשחקה הייתה כרמית מסילתי קפלן בתפקיד אורידיקה – אשתו של קראון: היא הייתה מלאת כעס והלם על מות בנה שהתאבד. אך החלטת מעצב התלבושות אורן דר להבליט את "מלכותיותה" בחליפה מחויטת צחורה – הלמה את רוח העדכון, אך פחות מזה את רוח המלכותיות. שחר נץ, בתפקיד הימון – בנו של קראון – היה גם הוא קצת ילדותי בגילום דמותו אך שידר יותר אמינות במשחקו. אך לא הייתה סצנת אהבה בינו לבין ארוסתו, אנטיגונה.

ארז שפריר המלך סוטר לבנו שחר נץ ואוסר עליו להגשים את אהבתו לאנטיגונה, קרדיט יעל אילן

ארז שפריר בתפקיד המלך המנצח קראון היה עקשן ומלא רגש ומשכנע בגילום תפקידו. מופלא במשחקו היה יהויכין פרידלנדר בתפקיד הנביא העיוור טֶרֶסִיאַס המתנבא על מות בנו של קראון.  מרשים במשחקו היה ניר רון בתפקיד היועץ המדיני למלך. קצת יבשוּשִי היה יוסי עיני בתפקיד היועץ הצבאי לקראון, שיותר מששיחק את תפקידו – דקלם אותו.

ארז שפריר (קראון) מתחנן בפני הנביא (טיריסאוס) יהויכין פרידלנדר, קרדיט  יעל אילן

חברי המקהלה – לה מייעד סופוקלס תפקיד ראשי ומכַוֵּן, ובעיקר את תפקיד סיכום מוסר ההשכל של העלילה – לא העלו ולא הורידו  במשחקם. מקהלה הייתה סתמית.

ארז שפריר 'מוכיח' את בת הטובים הצייתנית והאדוקה,  אור לומברוזו, קרדיט יעל אילן

העובדה שכל הדרמה מתרחשת בחדרי חדרים והכול מסופר ולא גלוי לעין הצופה גרמה לכך שהמקהלה והשחקנים עמדו ודקלמו  את המחזה – כך שהקהל לא תמיד יכול היה להשתתף במהלך העלילה המרומזת וברגשות המשתתפים. הם לא היו חתרנים וחורשי מזימות – הם היו יותר מדי פרונטליים. כל העולם קורס סביב קראון אבל הוא לא בוכה גם אחרי שבנו מתאבד, כמו גם רעייתו. אפילו השליח, איתי שור, שתיאר בפרוטרוט את התאבדותה של האם, היה מאד ציורי כאשר תיאר שביד אחת הוא מחבק את אנטיגונה וביד השנייה הוא מתאבד. אך הוא היה יותר חברה'מן חביב מאשר דמות דרמטית – מישהו מהרחוב.

וכך, למרות המשחק המצוין של רוב המשתתפים גרם הליהוק הבעייתי וה"עדכון" המודרני של התלבושות לתחושת העדר האמינות ומכאן להעדרו של קתרזיס בסוף המחזה.​

רצח על ספינת תענוגות

ומה בין ג'פרי אפשטיין לדוכס ממנטובה ובין ספינת שעשועים לארמון דוכס – שיחה עם הבמאי גבריאלה ריביס ערב העלאת "ריגולטו" על ידי האופרה הירושלמית 

למרות הקשיים והעדר התקציב, הצליח המנצח עומר אריאלי להגשים את חזונו ולייסד אופרה גם בירושלים. ערב העלאת "ריגולטו", מספר במאי האופרה גבריאלה ריביס על הפתרונות היצירתיים ועל הרעיונות והקווים המנחים להפקת האופרה  

  בראשית דצמבר תעלה האופרה האופרה הירושלמית את "ריגולטו" על פי המחזה "המלך משתעשע" מאת ויקטור הוגו לליברית של פרנצ'סקו מריה פיאבה,  בניצוח עומר אריאלי ובבימוי גבריאלה ריביס, בהשתתפות התזמורת הסימפונית ירושלים והמקהלה הישראלית על שם גארי ברתיני

5.12.2019 – 7.12.2019, אולם שרובר תיאטרון ירושלים; 9.12.2109  המשכן לאמנויות הבמה, אשדוד

מאה שנים לאחר שהועלתה האופרה בראינוע "ציון" המיתולוגי ב-1919,  שבה "ריגולטו" לירושלים. יש כאן ציון דרך היסטורי ונס כפול: לא זו בלבד שהמנצח עומר אריאלי הצליח להגשים את חלומו ולייסד אופרה בירושלים בכוח אמונתו העיקשת וללא אמצעים של ממש, – השנה בפעם הראשונה תלווה את האופרה הירושלמית התזמורת הסימפונית ירושלים והמקהלה המצוינת על שם גארי ברתיני בהדרכת רונן ברשבסקי.

 

                    איש חזון, עומר אריאלי, תמונה של אלעד זיגמן

בשיחה עם במאי האופרה האיטלקי גבריאלה ריביס (Gabriele Ribis) ערב העלאת האופרה, הוא מתאר את הרעיונות שהנחו אותו בבימוי האופרה ואת הקשיים שבגינם עיצב את הבמה כפי שהיא כיום: 

כזמר בריטון בעל קריירה בינלאומית מרשימה, יש לריביס יתרון ניכר על פני במאים אחרים.  מיד עם שובו מחזרה של האופרה שהוא מביים, ויום לאחר שנחת מחו"ל, הוא מספר על הקשיים אותם ניצל לטובת ההפקה הנוכחית: 

                  הבמאי גבריאלה ריביס, תמונה של אלעד זיגמן

אילוצי הפיר הקטן בהיכל האומנויות באשדוד אילצו את הבמאי להעלות גם את התזמורת על הבמה בנוסף למקהלה ולסולנים. וכך נולד הרעיון לבנות "ספינת שעשועים" בת שלוש קומות. ריביס הפך בגרסה זו את התזמורת ל"נהר": התזמורת עולה לבמה יחד עם הסולנים והמקהלה, כאשר ה"נהר" מסמל את גלי המוזיקה. הוא מקיף את "ארמונו" של הדוכס, – או, בגרסתו של הבמאי, ספינת תענוגות בת שלוש קומות. וכך חברי המקהלה והסולנים נעים בין קומות ספינת השעשועים כאשר רק חברי התזמורת – הנהר – בגרסתו של ריביס הם סטאטיים.  

לזרום עם העלילה: ויקטור הוגו – מחבר העלילה – היה אנטי מלוכני, וחסיד הרפובליקה הצרפתית. גם מעבד הליברטו – פרנצ'סקו מריה פיאבה – היה נגד עריצות המלוכה. אבל בעיקר המלחין ורדי, שהיה לוחם חירות, יצא נגד שלטון העריצות המלוכני. ולכן האופרה נסבה כולה על מרד בעריצות הדוכס ממנטובה. במקור כתב ויקטור הוגו על "המלך המשתעשע". אך ויקטור הוגו היה גם מהפכן צרפתי שתיאר בפסגת יצירתו את גורלם של "עלובי החיים".

בגרסתו של ריביס — הנאמן לרוח המהפכנית של מחברי האופרה — הופך הודכס המנצל את תמימותה של ג'ילדה לאיש עשיר — "עשיר עד להתפקע". אין מלכים ודוכסים בעיבוד של ריביס. הוא מארח על ספינתו אנשי עסקים ופוליטיקאים — והאופרה הופכת למעין גרסה מוזיקאלית לספינת שעשועים. בין השועים והפריצים המארחים על האנייה בעלי עסקים ופוליטיקאים תאבי  כיבושים נמצא גם הרוצח השכיר ספרפוצ׳ילה, רוצח שכיר שמציע את שירותיו לכל המרבה במחיר, גם ריגולטו, ליצן-בדרן המתפרנס משעשוע האורחים ועמו בבת עינו – בתו ג'ילדה, עליה הוא מנסה להגן בכל כוחו מפני רודפי  תענוגות כדי להבליט את האכזריות של האופרה בה רוצח ריגולטו – אב גלמוד – את בתו האהובה שלו עצמו, הִקצִין ריביס דווקא את תיאור הריקנות החלולה של אנשי ה-"חצר" של הדוכס ממנטובה ואת עצמת בדידותו של ריגולטו בחצר. לא של המלך – של הדוכס או בעיבודו של ריביס – של אחד מהשועים והפריצים.

מסקרן יהיה לשמוע איך יצליחו משתתפי האופרה לגלם את הריקנות החלולה של האליטה וכיצד יגלם את תפקיד ריגולטו הבריטון האיטלקי דומיניקו בלצאני. האם יצליח הטנור מטאו פלצ'ר לשבות את לב הקהל בקסמיו בתפקיד הדוכס קל הדעת. הסופרן ורוניקה ברוק שזו לה הופעתה הראשונה עם האופרה הירושלמית תשיר את תפקיד ג'ילדה. איך יצליח הבס המוכר מהאופרה הישראלית דניס סידוב לגלם את תפקיד הרוצח ספרפוצ'לה. ובעיקר האם יצליח הבס יורי קיסין להלך אימים בתפקיד הרוזן ממונטרונה ולשכנע כאשר יטיל את קללתו על ריגולטו.

לקהל הצופים צפויה חוויה מרתקת

 

אורלנדו בכחול לבן

וכל מה שרצית לדעת על רועים, אבירים ונסיכות ובעיקר על כוחה המכשף של האהבה שגורם לטירוף ואבדן שפיות, סדרת הבארוק החדשה של האופרה הישראלית בליווי תזמורת הקאמרטה הירושלמית תיפתח בביצוע נדיר של "אורלנדו" מאת הנדל, בניצוח איתן שמייסר ובבימויה של שירית לי וייס. בהשתתפות  הקונטרה טנור אלון הררי; בתפקיד אנג'ליקה תופיע דניאלה סקורקה; טל גנור תבצע את דורינדה; ענת צ'רני תשיר את מדורו; ועודד רייך יהיה זורואסטרו,

במרכז העלילה נמצא האביר הלוחם אורלנדו הזונח את חובותיו בשדה הקרב כיוון שהוא מתאהב בנסיכה אנג'ליקה. אלא שהיא מאוהבת בגבר אחר: הנסיך מדורו. למגינת הלב גם רועת הצאן דורינדה מאוהבת בו. נואש, ומאחר שאנג'ליקה לא משיבה לו אהבה מאבד אורלנדו את שפיותו. רק בעזרת הקוסם זורואסטרו הוא שב לאיתנו.

לדברי הבמאית שירית לי וייס "האופרה 'אורלנדו' עוסקת בראש ובראשונה בהתמודדות פנימית של איבוד שליטה המשפיעה בטירופה על כל הסובבים. טירופו של אורלנדו מביא אל סף הכחדה את העולם הפסטורלי בו חיות הדמויות. יחד עם זאת, הטירוף הוא גם מקור היופי, ואורלנדו צריך למצוא דרך להתעמת עם הטראומה האלימה שהוא עובר. זורואסטרו שעוזר לו להתגבר על אי השפיות שלו הוא לא קוסם במובן המסורתי אלא סוג של פסיכולוג, העוזר לאורלנדו להתמודד עם המצב הקיצוני בו הוא נמצא ומצליח להחזיר אותו לשפיות.

תקופת הבארוק העמידה במרכז הבמה האופראית באירופה את הזמרים המבצעים אשר תפקידם היה לא רק לבצע את המוסיקה שהמלחינים כתבו אלא גם לאלתר עליה (כמעט בסגנון הג'אז של היום) כאשר יכולות האלתור של הזמרים היו חשובות לא פחות מיכולות הזמרה שלהם.

הנדל (1685 – 1759), יליד גרמניה, היה אחד ממלחיני האופרות החשובים של תקופתו, אם לא החשוב שבהם. הוא החל את הקריירה שלו כמוסיקאי בגרמניה אבל בהמשך עבר לאנגליה שם כתב את מרבית יצירותיו והיה כוכב גדול עוד בדורו. הנדל הלחין יצירות רבות – כֵּליות, קאמריות ואחרות, – אבל עיקר היצירה שלו היה בתחום הווקאלי.  הוא כתב עשרות רבות של אופרות ואורטוריות דרמטיות כאשר האופרות עוסקות מבחינה עלילתית בעיקר בסיפורי מיתולוגיה וסיפורי אגדות על אבירים, מכשפות וקוסמים בעוד האורטוריות עוסקות בדמויות תנ"כיות כמו שאול, שלמה, אסתר, יהושע, יפתח ועוד. מבחינת המבנה המוסיקלי האופרות התמקדו בעיקר בזמרים הסולנים בעוד האורטוריות העמידו במרכז היצירה את המקהלה. 

האופרות של הנדל בנויות כרצף של אריות המביעות את הרגשות העזים של הדמויות והמחוברות על ידי רצ'יטטיבים שמקדמים את העלילה. יצירתו המוכרת ביותר של הנדל היא משיח, האורטוריה הפופולרית שהיא כיום מהיצירות המבוצעות ביותר ברחבי העולם ואחת האורטוריות הבודדות שהלחין ללא עלילה דרמטית. רוב התפקידים הראשיים באופרות של הנדל נכתבו במקור עבור זמרי קאסטרטי (מסורסים) וכיום מבוצעים על ידי זמרי קונטרה טנור או מצו סופרן. 

מרבית האופרות של הנדל בוצעו בהצלחה רבה בימי חייו אך מהר מאוד נעלמו מהרפרטואר וחזרו לקדמת הבמה רק במחצית השנייה של המאה ה-20 עם העניין העולמי הגובר במוסיקה של הבארוק. מאז מבוצעות האופרות של הנדל  תדיר הן בפסטיבלי בארוק והן על ידי בתי האופרה המובילים בעולם. לחובבי בארוק במיטבו צפויה הנאה רבתי.

שלישי 24/09/2019 20:00 בבית האופרה ע"ש שלמה להט (צ'יץ') בתל אביב
חמישי 26/9/2019  20:00 בתיאטרון ירושלים

פסטיבל מרתק

מתל אביב למלטה

לראשונה תשתתף ישראל בתחרות הבינלאומית, "14 דרכים למלטה" שתצא לדרך ב- 8 לספטמבר

48 מתחרים מרחבי העולם יגיעו לארץ  כדי להשתתף בתחרות הבינלאומית לפסנתר שתתקיים בביה"ס ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב, בתמיכת הקרן האירופאית לתמיכה באמנות, שמושבה במלטה.

ישראל היא התחנה החמישית במסע לַתחרות במלטה. התחרות הראשונה התקיימה בהמבורג-גרמניה, ואחריה יתקיימו תחרויות בווינה, וושינגטון, שנחאי, תל אביב, ירבאן, טוקיו, מוסקבה, לונדון,  ציריך, אנטוורפן, סיאול, רומא וברלין. בשנת 2021 תתקיים התחרות בוואלטה, מלטה – בה ישתתפו 70 זוכי המקומות הראשונים בכל 14 התחרויות. הפרסים הכספיים נדיבים במיוחד,  ומי שיזכה בתחרות יוחתם על חוזה לקונצרטים רבים ברחבי העולם.

בתחרות שתתקיים בארץ יוענקו לשלושת המקומות הראשונים פרסים בסכום של  50,000 יורו, 25,000 יורו, ו- 10,000 יורו. חמשת הפסנתרנים שיגיעו למקומות הראשונים ישתתפו גם בתחרות במלטה בשנת 2021. רשימת המשתתפים שעברו מיון ראשוני תפורסם בקרוב.

                                       המנצח ומנהל התחרות דמיטרי  יבלונסקי

בראש חבר השופטים פרופסור תומר לב, מנהל ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה. איתו בחבר השופטים הבינלאומי יישבו: דמיטרי אלכסייב, הפסנתרן הרוסי מבריטניה;  בדלבלי פרהאד (Badalbayli Farhad) – פסנתרן, מורה ומלחין המגיע מאזרביג'אן;  הְסינג צ'ואן ג'יזל הְסין, (Hsing-Chwen Giselle Hsin), פסנתרנית, מורה לפסנתר ומנהלת המכון למוסיקה שבאוניברסיטת טאיפיי, טאיוואן; פרופ' עמנואל קרסובסקי, מורה לפסנתר ולמוסיקה קאמרית, לשעבר ראש המחלקה לפסנתר בביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה; פרופ' אסף זהר, ראש מחלקת הפסנתר בבית הספר למוסיקה ע"ש בוכמן-מהטה. בשלבים האחרונים יצטרף לחבר השופטים פרופ' אריה ורדי, אף הוא מצוות מחלקת הפסנתר של ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה.

שלבי התחרות

 (מ-8.9.2019 עד 10.9.2019) ינגנו המתחרים רסיטל של 25-30 דקות, שיכלול פרק ראשון מתוך סונטה לפסנתר מתוך יצירות של היידן, מוצרט, קלמנטי ויצירות מוקדמות של בטהובן, וכן יצירה רומנטית הידועה בשל הקושי המוסיקלי/טכני שבביצועה.

הפסנתרן אינגולף וונדר

לשלב השני יעלו 12 משתתפים, כל אחד מהם יבצע בשלב זה  רסיטל של עד כשעה, ובו יצירת חובה: שלושה קטעים מתוך הסוויטה "זיכרונות ילדות" מאת אלכסיי שור – מלחין הבית של  התחרות – וסונטה שלמה מאת בטהובן או שוברט. המשתתפים אינם יכולים לחזור על יצירות שנוגנו בשלב הראשון.

לשלב  חצי הגמר (השלישי), (15.9.2019)  יעפילו 6 משתתפים שינגנו קונצ'רטו שלם בליווי פסנתר שני, מתוך מבחר יצירות קלאסיות ורומנטיות.  

לשלב הגמר (16.9.2019) יעלו שלושת הזוכים. הם ינגנו קונצ'רטו בליווי התזמורת הסימפונית ירושלים בניצוח המנהל המוסיקלי של האירוע דמיטרי יבלונסקי במשכן לאמנויות הבמה.

במקביל לתחרות ינצח דמיטרי יבלונסקי על תזמורת רשות השידור, שתלווה את נגן הקלרינט פאול מאייר והפסנתרן אלכסנדר גינדין  בירושלים (11.9.2019)  ובבית האופרה (15.9.2019).

הכנר הנודע שלמה מינץ

שלמה מינץ – הכנר האהוב – יבצע יצירה של אנדרי שור, – וקונרד ואן אלפן ינצח על ערב שכולו רומנטיקה – מצ'ייקובסקי ועד סן סאנס – בו תבצע התזמורת גם את הסימפוניה השביעית של בטהובן ב- 12.9.2019 – בירושלים, וב-14.9.2019 בבית האופרה.

הפסנתרן אינגולף וונדר ינגן רסיטל עם יצירות מאת מוצרט, שופן, ליסט ושור (13.9.2019) בהיכל התרבות, תל אביב.

על קונצרט הגמר ינצח דמיטרי יבלונסקי; את הזוכים תלווה התזמורת הסימפונית ירושלים (16.9.2019, המשכן לאמנויות הבמה).

אודות האמנים

הצ'לן והמנצח דמיטרי יבלונסקי הופיע כסולן כבר בגיל 9(!) והיה מועמד לפרסי גראמי על הקלטותיו. כיום הוא מכהן כמנהל המוזיקלי של הווירטואוזים מקייב.   ב-1977  היגר לארה"ב עם אמו, הפסנתרנית אוקסנה יבלונסקה. כיום הוא מלמד באקדמיה למוזיקה שבתל אביב.

נגן הקונטרה-בס והמנצח קונרד ואן אלפן (Conrad van Alphen) הוא יליד דרום אפריקה (פרטוריה), שעבר בנעוריו להולנד. כיום הוא מנצח על התזמורות הבולטות במוסקבה וברחבי רוסיה. הוא ייסד בעבר את התזמורת הסימפונית של רוטרדם שזכתה תחת שרביטו להכרה בינלאומית. הקלטותיו זכו לפרסים ולציונים ולשבח.   הכנר שלמה מינץ, יליד מוסקבה שעלה לארץ בגיל שנתיים, זכה בפרסים רבים על הופעותיו והקלטותיו, ובתואר ד"ר כבוד. מאוניברסיטת באר שבע. היה בן חסותו של אייזק שטרן, ולמד בין השאר אצל אילונה פהר ואצל דורותי דיליי. הופיע עם גדולי המוזיקאים בעולם והיה הפטרון של "קשת אלון".

הקלרניתן הצרפתי פול מאייר התמנה לאחרונה למנהל האמנותי של התזמורת הקאמרית במנהיים לעונה 2020-2019. בגיל 17 דרך כוכבו ומאז הופיע עם מוזיקאים בולטים בתחום הקלאסי והג'ז. הוא ייסד את הרכב הסולנים של אלזס. לוצ'אנו בריו הלחין  למענו יצירה ("Alternatim").  מאייר מקפיד לקדם יצירות בנות זמננו. הוא ייסד עם החלילן עמנואל פּאיו את הרכב כלי הנשיפה "Les Vents Français". הוא מרבה להתארח בפסטיבל המוזיקה הקאמרית הירושלמי.

הפסנתרן אלכסנדר גינדין זכה בתואר "אמן של רוסיה" והקליט 30 אלבומים. הוא מכהן כשופט בתחרויות גם בטלוויזיה וכמנהל אמנותי של סדרות מוזיקליות במוסקבה וברחבי העולם.

הפסנתרן אינגולף וונדר (Ingolf Wunder) התחיל לנגן בגיל 4 על כינור. כשהיה  בן 14 התגלה כישרונו לפסנתר. מספר חודשים אחר כך כבר השתתף בתחרות בינלאומית באיטליה, וזכה בפרס הראשון. אחריו זכה בפרסים ראשונים בתחרויות נוספות: בגיל 16 זכה בפרס הראשון בתחרות על שם ליסט בהונגריה. השתתף בתחרות שופן בפולין, בשנת 2010 וזכה בשלל פרסים: בפרס השני, בפרס חביב הקהל, בפרס על ביצוע הקונצ'רטו, ובפרס על הביצוע הטוב ביותר של פולונז פנטסטיק. וונדר מקליט בחברה היוקרתית דויטשה גרמופון ומופיע בכל העולם. לפני שנתיים הקים עם רעייתו פולינה את appassio.com – אתר ללימוד מקוון של נגינה בפסנתר:

אלכסיי שור (Alexey Shor) – שיצירותיו נוגנו בכמה מאולמות הקונצרטים הבולטים  בעולם והוקלטו על ידי החברות היוקרתיות ביותר – הוא מלחין הבית של התזמורת הפילהרמונית של מלטה, התזמורת הארמנית הלאומית, והתזמורת הקאמרית סאלוֹמֶה. הוא גם מלחין הבית של תחרות הפסנתר הבינלאומית של מלטה. יצירותיו בוצעו על ידי מבחר גדול של אמנים. שור הוא גם ד"ר למתמטיקה בעל רקע בעולם ההייטק.

ולנו לא נותר אלא להחזיק אצבעות למתחרים

​

אפילו אופליה

אפילו אופליה

הסופרן ברברה הניגן, זוכת פרס הגראמי ורינה שנפלד הכוהנת של המחול הישראלי בבכורה עולמית ל"אופליה", בליווי של המוזיקאי והגיטריסט נדב לב, מרכז סוזן דלל, 4.9.2019

רנה שנפלד – הכוהנת הגדולה של המחול יצרה ריקוד במיוחד לקולה המרגש של הסופרן ברברה הניגן. לא רק קולה הזוהר היווה השראה לרנה שנפלד אלא בעיקר גישתה הייחודית של הניגן למוזיקה מודרנית. הן נפגשו בהפקה של האופרה "ברניקי", מאת ז'אן רסין, בבית האופרה של פריז "פאלה גרנייה", כאשר ברברה הניגן שרה את תפקידה של ברניקי, המלכה היהודייה ורנה שינפלד הופיעה כאשת סודה.

 שיתוף הפעולה בין שתי הדיוות הוא סיפור של שתי אמניות שנפגשו על הבמה ומאחורי הקלעים בפריז ונפשותיהן נקשרו בחברות גדולה וחוצת יבשות. בהמשך יצרו את אופליה

רנה וברברה צילום קרין קנזה

…"בשונה מ'אופליה' של שייקספיר" אומרת רנה – "אופליה שלנו איננה נימפה הצפה על המים ונעלמת בין הפרחים. היא  טווס שמשיל את נוצותיו היפות ומפזר פרחים סביב גופה על מנת ליצור עולם יותר יפה שקרוב לטבע. היא כמוני בתהליך בו היא משילה  קישוטים … בגילי אני מרגישה שאני משילה כל פעם עוד ועוד את המיותר משתדלת להגיע להיות עירומה חשופה…אל עצמי".

רנה שנפלד, צילום נטשה שחנס

אופליה היא יצירת מחול על רקע מוזיקה של מבחר מלחינים מודרניים דגולים ובהם לואיג'י נונו, לוצ'יאנו בריו, ג'ון קייג', הנס אברמסן, קודו. בקולה הנדיר שרה ברברה הניגן ומתפקדת כמקהלה יוונית כאשר רנה שנפלד רוקדת ריקוד סולו ואתה הגיטריסט  נדב לב שיבצע בין השאר את  הבכיאנוס ברזילרס  של וילה לובוס.

רנה שנפלד, צילום יעל רוזן

ומעט על זמרת הסופרן והמנצחת ברברה הניגן:

היא נחשבת למוזיקאית העומדת בחזית צמרת המוזיקה בעולם. כזמרת ומנצחת היא קנתה לה שם בשל מחויבותה העמוקה למוסיקה מודרנית וביצעה עד כה מעל ל-85 יצירות בנות זמנינו של מלחינים ובהם בולז, דוטילוקס, ליגטי, שטוקהאוזן, סקיארינו, בארי, דוסאפין, דין, בנימין ואברהמסן.

האלבום הראשון של האניגן כזמרת ומנצחת, Crazy Girl Crazy (אלפא קלאסיקס, 2017) – ובו יצירות של בריו, ברג וגרשווין – זכה בפרס גראמי לשנת 2018 ופרס קלרה 2018 עבור האלבום הבינלאומי הקלאסי הטוב ביותר ופרס 2018 JUNO עבור האלבום הקלאסי של השנה.

אופליה, צילום נטשה שחנס

העונה הופיעה הניגן כמנצחת וכזמרת עם תזמורות ובתי אופרה מובילים בעולם ובהם: הפילהרמונית הברלינאית והפילהרמונית של מינכן, הסימפונית טורונטו, התזמורת הסימפונית הלאומית הדנית, תזמורת ג'וליארד ותזמורת קונצ'רטחבאו באמסטרדם. במקביל היא המנהלת המוזיקלית של פסטיבל אוג'אי היוקרתי בקליפורניה ומנצחת אורחת ראשית של התזמורת הסימפונית של גוטנברג בשבדיה, האופרה של פריז, בית האופרה המלכותי קובנט גארדן והאופרה ההולנדית הלאומית.

בהמשך הערב תופיע להקת בת שבע במופע "אפילו" הכולל קטעי מחול  מהרפרטואר של רנה שנפלד.

המופע יועלה במרכז סוזן דלל לרגל חגיגות ה-30 למרכז ב-4.9.19​

קונטינו

קונטינו
מברלין לתל אכיב
הכוריאוגרפית הברלינאית סשה וולץ (Sasha Waltz) ולהקתה, "סשה וולץ ואורחים", חוזרים לתל אביב, לבית האופרה הישראלית, אחרי שני ביקורים בהם הרשימה מאד את הקהל הישראלי. בביקור הראשון העלתה להקתה את היצירה "גוף", שהותירה את הקהל נפעם, וביצירה השנייה העלתה באופרה הישראלית את גרסתה ל"דידו ואניאס" שהתרחשה באקווריום ענק וקסום.

עתה היא באה עם יצירה חדשה שנוצרה בשיתוף 24 הרקדנים הנוטלים בה חלק: קוֹנְטִינוּ (Continu). ביצירה מרתקת זו בוחנת וולץ עם הרקדנים את המתח הנוצר בשילוב בין האמנויות השונות – כוריאוגרפיה, מוסיקה ועיצוב הבמה. בחיבור בין השלושה נוצרת אנרגיה מיוחדת, – ושמה של היצירה מעיד על המשכיות ועל הפעילות הבלתי פוסקת של כוחות הטבע.

היצירה התפתחה משורה של עבודות גדולות אותן יצרה וולץ – בתו של אדריכל – לאירועי פתיחה של כמה מוזיאונים חשובים ב- 2009: הפתיחה המחודשת של המוזיאון החדש ("נוייס מוזיאון") בברלין שעבר שיקום על ידי האדריכל דייויד צ'יפרפילד, וכן פתיחת מוזיאון מקסי (MAXXI) לאמנות בת זמננו ברומא, אותו עיצבה האדריכלית זהא חדיד. את היצירה רחבת ההיקף הזו מלווה מוסיקה מגוונת, כשהמוטיב הבולט בה הוא יצירתו של המלחין אדגר וָארֶז (Edgar Varèse) "ארקאנה" ("Arcana"). יצירה זו היא לב ליבה של העבודה אליה מצטרפים קטעים מוסיקליים נוספים, בהם הקונצ'רטו לאבוב מאת מוצרט, מוסיקה מאת קלוד ויוויה (Claude Vivier), ויצירתו של המלחין היווני יאניס קסנאקיס (Iannis Xenakis)

וארזה – מלחין עם חזון מקורי – יצר לפני 90 שנה את "ארקאנה", וחיבר בין תכנים אמנותיים ומדעיים. ניתן לומר שהיצירה מעבירה תחושות של שינוים, טרנספורמציות, התחדשות, – ובעיקר תחושה של התפרצות וולקנית לילית: תיאור של הפיתוי הפרומתאי לשלוט על היקום באמצעות קול ומוסיקה.

מאז הבכורה של היצירה בשאופילהאוס ציריך ב-2010, שכְללו סשה וולץ וחבריה את "קוֹנטינוּ", ערכו אותה, ובשנת 2011 הציגו בזלצבורג את הגרסה הסופית. בתחילת העבודה בגרסתה הסופית, מושמעת יצירתו של יאניס קסנאקיס לכלי הקשה המבוצעת חי על הבמה על ידי המלחמה ונגנית כלי ההקשה רובין שולקובסקי.
אודות היוצרת סשה וולץ
נולדה בקרלסרוהה במערב גרמניה, למדה מחול וכוריאוגרפיה באמסטרדם ובניו יורק. בשנת 1993 יסדה את להקתה סשה וולץ ואורחים שיתוף יוכן סנדיק. ב- 1996 פתחה במרכז ברלין את סופי סאל, (Sophiensæle), – המקום שזכה לביקורות נלהבות, שם הקימה עם סנדיק את התיאטרון. ב- 2000 נבחרה לאחד מן המנהלים האמנותיים של תיאטרון השאובינה (Schaubühne) בברלין. היא יצרה את הטרילוגיה "גוף" ואת המיצב "insideout".

ב- 2004 הפכה שוב להקת "סשה וולף ואורחים" ללהקה עצמאית בניהולו האמנותי של יוכן סנדיק. ב- 2005 התקיימה הצגת הבכורה של האופרה הראשונה שביימה, "דידו ואניאס" בבית האופרה, השטאטס אופר אונטר דן לינדן בברלין. ב- 2007 הציגה שתי יצירות תיאטרון עם מוסיקה, האחת "מדיאה" עם מוסיקה של פסקל סופן שבכורתה התקיימה בלוקסמבורג ובאותה שנה הציגה האופרה של פריז את גרסתה של וולץ לסיפור רומאו ויוליה לפי המוסיקה של ברליוז.
וולץ ממשיכה ליצור עם להקתה ומרבה לשלב בין מחול, תיאטרון, אופרה ומיצבים אמנותיים. היא מקיימת דיאלוג פורה עם מוסיקאים. יצירה משלה נעשתה בשיתוף פעולה עם אנסמבל מודרן, האנסמבל הברלינאי למוסיקה בת זמננו. וולץ הוזמנה על ידי הפילהרמונית של ברלין ליצור עבודה למחלקה החינוכית שלהם, והרקידה מאות ילדים ונערים לביצוע כרמן על פי המוסיקה של סוויטת כרמן של רודיון שצ'דרין.

ב- 2013 יצרה שיתוף פעולה בין להקתה לבין בלט בית האופרה מרינסקי בסנט פטרבורג בהעלאת גרסתה ל"פולחן האביב" של סטרווינסקי, ושנה אחר כך הועלתה היצירה בניצוחו של דניאל בארנבוים בברלין. תערוכה מיוחדת על עבודתה ועל יצירתה הוצגה במוזיאון ומשכה קהל גדול של למעלה משישים אלף איש.
ב- 2014 המשיך שיתוף הפעולה שלה עם מאסטרו דניאל בארנבוים כשיצרה את הכוריאוגרפיה ל"טנהויזר", האופרה של ואגנר, בניצוחו של בארנבוים. בנוסף להעלאת עבודותיה, מארחת הלהקה אירועים שונים, מוסיקליים ופוליטיים, וגם סדרה של מפגשים עם אמנים ויוצרים ואנשי רוח.
ב- 2017 השתתפה להקתה באירועי הפתיחה של אולם המוסיקה החדש והמרשים בהמבורג.
וולץ זכתה לפרסים רבים בגרמניה ובעולם, כולל ממשלת צרפת, וממשלת גרמניה. משנת 2013 היא גם חברה באקדמיה לאמנויות בברלין, וב- 2013 הוענק ללהקתה התואר שגרירת תרבות של אירופה.
החל מעונת 2019-2020 נבחרה סשה וולץ ביחד עם יוהנס אומן, מנהל הבלט השוודי, להיות מנהלת אמנותית שותפה של שטאטס בלט ברלין (Staatsballett הבלט הלאומי). במקביל תמשיך סשה וולץ בעבודתה בלהקה שלה.

בלהקה רקדנים המגיעים מכל קצווי העולם וכמו בביקור הקודם גם הפעם יש ישראלים בלהקה: מיכל מועלם, עידן יואב ויעל שנל, שהיא ממנהלות החזרות בלהקה וכוריאוגרפית בזכות עצמה.

סער ופרץ

הפסטיבל הבינלאומי למוסיקה קאמרית בירושלים  מעלה את שירי ריקרט של מאהלר וזר שירים של ברהמס; בהשתתפות הסופרן דורותיאה רושמן ובליווי מנהלת הפסטיבל, הפסנתרנית אלנה בשקירובה, ימקא  6.9.2018

הקונצרט השישי בפסטיבל הבינלאומי למוסיקה קאמרית בירושלים נפתח בנגינת הטריו במי במול מז'ור של ברהמס (אופ' 40). הפסנתרן ברטרנד שמאיו פתח את הטריו בצליל חרישי אבל מלא ועגול – צליל רחב ועם נוכחות. הוא היטיב להבליט את הקול הראשי. הקצב האיטי של פרק האדג'יו – קצת פירק את המתח, ונגן הקרן בן גולדשיידר ניגן לעתים באי-ניקיונות והיה קצת עצור ואנמי. הכנרת קלרה ג'ומי-קנג – ניגנה בצליל חם ומרטיט. את סוף הטריו ניגנו בקצביות סוחפת  ולכידות מרשימה.

הנהלת הפסטיבל החליטה הפעם לפנק את קהל המכורים למוסיקה קאמרית ולהעלות את כל שכיות החמדה של המוסיקה הקאמרית הווקאלית: החל משירי ריקרט ושירי השוליה הנודד של מאהלר וכלה בשירים של ברהמס ושומאן.

הביצוע של שירי ריקרט היה יותר 'עגול'. בשיר השני מתוך שירי ריקרט של מאהלר "שאפתי ריח עדנים" – יכול היה הקהל להתענג על התרגום האדקווטי של המוזיקה לטקסט. הסופרן  התחילה בחרישיות,  והליווי היה שירתי ומדובב ובעיקר מאד 'ורבאלי'. הסופרן דורותיאה רושמן הפגינה כישרון דרמטי נדיר. אלא שהיא שרה באותה הדרמטיות גם שירי טבע פשוטים. מרשים ומצמרר היה הביצוע של "בחצות הליל". רושמן פתחה מאפסי צליל וברכות מלטפת והבליטה את הטונאליות של השיר. הגוונים הכהים של קולה בלטו והיו נוגעים ללב. רק בהעפילה לטונים הגבוהים נטתה שירתה לצווחנות מה. את השיר סיימה בהאטה מופרזת, כאשר הליווי של בשקירובה על הפסנתר היה מאד מעודן ויפה, דווקא בשל ההאטות שלו. דו השיח הנפלא בין הסופרן לפסנתרנית והעובדה שהן חושבות "בראש אחד" בלטו בביצוע השיר. רק בסוף העיב על הביצוע הפורטה הפתאומי. ניכר היה שהשיר קצת "מתפורר" מרוב איטיות. השיר "אם אהבת בעבור היופי/ הוֹ לא אותי אהבי!" נפתח בפיאנו מופלא של הזמרת והייתה בנייה יפה של דינמיקה של מדרגות. ה"התאדות" בסוף השיר הייתה כובשת, אבל הליווי על הפסנתר היה יבש קמעא. גם בשיר "אבדתי מן העולם", הסיומת הייתה מרטיטה, –  והליווי היה מעודן, אך נעדר כל מסתורין. דומה שהליווי על הפסנתר צמחוני מדי ואחיד לעתים, כאשר האיטיות הורסת את המתח. התובנה של דורותיאה רושמן השתקפה בביצוע. אי אפשר היה שלא להתפעם מהתרגום החכם של עדה ברודסקי: דווקא משום שלא היה מצועצע אלא הצטיין בפשטות טהורה – הוסיף נדבך לעומק של שירי ריקרט. למשל בבית האחרון: "מת אני להמולת העולם/ ונח במקום של שלווה/ אני חי לבדי בתוך שָמַי/ בתוך אהבתי, בתוך שירי."

את "אהבה נושנה" מאת ברהמס שרה רושמן מעל לרגיסטר הטבעי של קולה. ההעפלה לפורטה פתאומי בשירתה – לא הלמה את הטקסט.

הפיאניסימו החרישי שאתו התחילה רושמן את השיר "באוויר כבד" היה מופלא. הליווי של הפסנתר היה מאד קשוב. השירה והליווי היו חרישיים ומעודנים אך גם כאן חסר היה רובד של מיסתורין. ובעיקר – גוונים. לקראת סיום השיר הפעילה הזמרת לחץ על קולה והליווי על הפסנתר היה רועם.

בשיר "על אהבת נצח" – היה תיאור החושך מצמרר. הליווי היה "יבש" קמעא. ניכר בשירים של ברהמס שהם 'מרובעים' יותר.  בשירי מאהלר הביצוע היה יותר 'עגול'. אם בשירי ריקרט נטתה הזמרת למהר קמעא – ביצוע השירים של ברהמס היה מאד כבד ואיטי, והלם את הטקסט. את השיר "על אהבת נצח" שרה הסולנית בפורטיסימו פתאומי ממנו ירדה לפיאנו מדובב: "…אם אני מושפלת, נעצבת אל לב/ אם לך הבאתי חרפה וכאב/ לאהבה קץ נשימה כעת".  הגוון הכהה ומלא הקסם של קול  הסופרן העשיר שלה בלט בעיקר כשירדה לפיאניסימו חרישי. על הפסנתר "התאדה" הליווי של בשקירובה שהוסיפה כך נופך מיסתורין לדרמה.

בשירו של פרידריך דאומר "הילכנו כה" – הליווי היה חלומי בפתיחה ובהמשך יבש קמעא, –  אבל היו רגעים יפים ומעודנים. גם כאן שרה דורותיאה רושמן בגלים ובקול תקיף.

ביצוע השיר "אהבתי הירוקה" היה ריתמי, אך הליווי היה יותר מרשים ודרמטי מהשירה.

לעומת זאת את השיר "אמוני אהבה" פתחה הזמרת בפיאנו ובזרימה דרמטית. מופלאה הייתה הירידה לפיאנו פתאומי וההתפוגגות של השיר. בשירו של שומאן "אהבתי הירוקה" – היה הליווי של בשקירובה סוער ודרמטי אם כי לא תמיד נקי.

בביצוע "הזמיר" הבליטה רושמן כל הברה, והליווי היה קצת חסר חן ופשטני מדי, קצת כמו תיבת נגינה. לעומת זאת, בשיר "על אהבת נצח", תרמו הליווי – ובעיקר הצלילה לפיאנו פתאומי –  להעצמת המתח. התרגום של עדה ברודסקי היה מופלא בשלמותו הספרותית.

רגע השיא של הערב היה ביצוע הרביעייה של ברהמס בדו מינור (מס' 3 , אופ' 60) – ביצוע אלוהי. צליל רחב וזרימה נהדרת הייתה בין הכנר אנטון ברכובסקי, הוויולן קז'ישטוף חוז'לסקי והצ'לן קיריל זלטניקוב: ניכר בהם שהם חושבים בראש אחד, כאשר עמוד השדרה של הרביעייה היא הפסנתרנית המופלאה פלמנה מנגובה – שניגנה בשקיפות כמו שכשוך מי פלגים.  תשוקה אפיינה את נגינתו מלאת החיים של הוויולן קז'יסטוף חוז'לסקי  ש"גנב את ההצגה". עיצוב הדינמיקה היה כובש ביופיו, – בעיקר העלייה בעוצמה בפרק האחרון והירידה לפיאנו פתאומי.

את האדאג'יו ואלגרו בלה במול מז'ור לקרן ופסנתר פרי עטו של שומן – פתח נגן הקרן בן גולדשטיין באי ניקיונות קלים, אך את הפרק המהיר ניגן בליריות שלא תיאמן. השקיפות של הפסנתרן ג'וזפה גואררה הייתה נהדרת.

הרפסודיות מאת צ'רלס לפלר לא מוכרות לקהל הרחב. מאפיין אותן חן צרפתי, ובדיעבד זוהי  יצירה שהיא "על הקצה". האבובן רמון אורטגה קוארו פתח בנגינה "מרוחה" משהו, לגוון אך במהרה "התחמם" וניגן במוזיקאליות ובקלילות שירתית. הצליל החם והמדובב של הוויולנית מדלן קארוצ'ו והשקיפות של הפסנתרנית יעל קרת, ובעיקר התיאום ביניהן, שבו את הלב. לרוב נוטים אבובנים להשמיע צליל "פועה" בנגינתם. את נגינתו של רומן אורטגה קוארו אפיינו מגע קליל  ושירתיות נקייה מכל שביב "פעייה". בהמשך הפכה היצירה  ליותר מעניינת דווקא כשהיה קצת רמז לדיסוננסים.

את הרפסודיה הראשונה של דביסי (ל' 116) ניגן הקלרניתן פסקל מורגז נפלא – נקי,  וריתמי ושובב.

את הרביעייה בסול מינור (ל' 91) מאת דביסי ניגנו חברי רביעיית מודליאני בביצוע שהחסיר פעימה. הפיציקטו בפתיחה היה נהדר ומלא חשמל – עוצמה היולית חרישית וסוערת לסירוגין ומלא מתח. הכרומטיות והדיסוננסים היו מלאי תשוקה. התעלה על עצמו הצ'לן פרנסואה קיפר. הגליסנדו היה מלא חן וההפסקות היו גדושות מתח ונושמות. למעשה הכול היה צפוף ומלא מתח. התקשורת והזרימה בין חברי האנסמבל היו נהדרות, והריתמיות בנגינתם הייתה סוחפת. העומק של הצ'לן והמענה של הכנרים אמורי קוויטו ולואי ריו והוויולן לורן מרפן – היו סוחפים. ה"התפרצויות" של הוויולנית לורן מרפן נהדרות – עיצוב הניגודים הקיצוניים בדינמיקה, וכן הניגוד של הסלסולים בכינור ובוויולה, והפיציקטו המופלא בפרק המהיר – כל אלה הוסיפו לריתמיות.

האנדנטינו היה מהורהר ומלא עומק. האקצ'לרנדו בסוף הפרק המהיר היה כובש ביופיו ומשכנע.מלאי הבעה היו הוויולנית והכנרים.

את זר השירים של שומן (אופ' 24) למילים של היינה  שר זמר הבריטון ג'וליה אורנדט  בכישרון דרמטי. ליריות מעודנת אפיינה את ביצוע השיר "בצל האילנות" שנשמע כשיר של שוברט. הליווי של בשקירובה על הפסנתר היה קצת סתמי, אבל יפה היה איך שהיא "מתאדה" ומשלימה את המשפטים. את "הניחי ידך על לבי"  שר אורנדט בהזדהות מלאה עם תכן השיר.

יפה מכל היה ביצוע השיר  "ערש יסוּרַי רב נועם". הוא הבליט את השורה הדרמטית של הטקסט – "את אותי מכאן דוחה". את כאב הדחייה היטיב הבריטון להבליט.

הפיאניסימו החרישי שאתו פתח אורנדט את השיר "באוויר כבד" היה מופלא. הליווי של הפסנתר היה מאד קשוב. השירה והליווי היו חרישיים ומעודנים אך גם כאן חסר רובד של מסתורין. ובעיקר – גוונים. לקראת סיום השיר הפעיל הזמר לחץ על קולו והליווי על הפסנתר היה רועם.

גם את השיר "אמוני אהבה" פתחה הזמרת בפיאנו ובזרימה דרמטית. מופלאה הייתה הירידה לפיאנו פתאומי וההתפוגגות של השיר. בשירו של שומאן "אהבתי הירוקה" – היה הליווי של בשקירובה סוער ודרמטי אם כי לא תמיד נקי.

את חמישיית הפסנתר בלה מינור (אופ' 84) של אלגר ניגנו הכנרים קוליה בלאכר וקתרין ראבוס, הוויולן אורי קם, הצ'לן טים פארק והפסנתרנית פלמנה מנגובה בתיאום ואקצ'לרנדו סוחף. צליל חם ואינטנסיבי והרבה עומק אפיינו את נגינת כלי הקשת כשהפסנתרנית מעניקה את המענה הצלול.  הזרימה ביניהם הייתה מופלאה. נגינתה של פלמנה מנגובה נשמעה בהירה  ומדויקת. אי-אפשר היה שלא להתאהב ביצירה בביצוע זה בו הובלטה הכרומטיות של אלגר והדיסוננסים המעודנים שלו.

ביצוע העיבוד של לואיג'י דלפיקולה ל"מוסיקת לילה זעירה" – התחיל בצליל חרישי מסתורי.  הייתה חסרה בעיבוד קונדסות מוצרטית. בעיקר נעדרה כיווניות ודינמיקה.

את הסונטה המוצרטית בסי במול מז'ור לבסון ולצ'לו (ק' 292) ניגנו נגן הבסון קלאוס טונמן והצ'לן טים פארק בעיצוב נפלא של ניגודים בדינמיקה ובזרימה ריתמית. אפילו הקישוטים בבסון היו נקיים. יפה בעיקר הייתה הסיומת.

את "מוסיקת לילה זעירה" ניגנה תזמורת המיתרים של הפסטיבל בניקיון מרשים ובשקיפות בהולכת הקולות – מוצרט ריתמי  וקליל – הכנרים היו נהדרים. תחת שרביטו של המנצח דניאל כהן זכה העיבוד האוונגרדי של דלפיקולה ל"מוסיקת לילה זעירה" –  לביצוע מלא מסתורין וחרישי, ובעיקר – מרתק.

את העיבוד של שנברג ל"שירי השוליה הנודד" של מאהלר שר הבריטון ג'וליה אורנדט ב"גלים" וקצת 'על יד'. הוא "לחץ" קצת על קולו ב"אשוטט לי בשדה", אבל הליווי של כלי הנשיפה – החלילנית הגר שחל והקלרניתן פסקל מורגז – היה מצוין. ההאטות היו מלודרמטיות קמעא. "שתי עיני הכחול של חמדתי" – היה דרמטי, והליווי התזמורתי היה נקי.  ההפסקות של הזמר היו בטוב טעם, והסיומות העגולות לכל שיר היו מופלאות.  זאת למרות שהוא הפריז בפרשנותו המלודרמטית – הן בעלייה בדינמיקה והן ברובאטו.

הפסנתרן ג'וזפה גואררה ניגן את הליווי בצליל קצת נקישתי ומרוח. השיר "סכין לוהט" –  זכה לביצוע דרמטי, כשהזמר מבליט את סיומי ההברות בגרמנית. בשל נטייתו לאנפף לא היו בשירתו גוונים של בס ולא הייתה ירידה ממשית לפיאנו.   לעיתים הזכירה קצת שירתו "יוֹדלים".

את הניגוד בין הטקסט הפסטורלי לכאורה ב"סכין לוהט" – "…בשמים אני מסתכל, זוג עיניים כחולות שם מרחף" –  לבין התכן המלא כאב של השיר היה מופלא בשירתו. את השיר המסיים את "שירי השוליה הנודד" – "שתי עיני הכחול של חמדתי" – שר אורנדט במתינות מדודה ובאִנפוף קל.

את הערב חתמו הכנר קוליה בלאכר, הוויולן אורי קם והצ'לן טים פארק בעיבוד של דמיטרי סיטקובסקי לוריאציות גולדברג של באך. הביצוע היה מלא חיים ותנועה וריתמי. אפילו הפיציקטו היה "בר מישוש": פלסטי ותלת ממדי. עם זאת חסרה הפוליפוניה הבאכית.

*

הקהל הצמא להתייחדות עם מוסיקה קאמרית במיטבה נותר עם טעם של עוד